מהרגע שבו היה זיהוי ודאי שליאור נרצחה הי״ד, כל מה שהידהד באוזניי היו צמד המילים שנאמר בלופ חוזר ואינסופי ״ליאורי שלי״ ״ליאורי שלי״. גם כעת כאשר אני כותבת שורות אלה אני כאילו באוזניי יכולה לשמוע את טון הדיבור שלך אומר זאת ולא לא שלא תביני לא נכון אני שומעת זאת בהקשר החיובי ״ליאורי שלי״.
אנחנו כבר מכירות עוד מעט כמעט 20 שנה ואני עדה מהצד, מהרקע כחברה שלך לשמוע כיצד גידלתם אותה, יריב ואת לתפארת. כיצד אנו מתארגנים לחגוג בקרחנה אינסופית בבת המצווה שלה ומה תלבשו והיכן תחגגו וכל מה שאירוע שכזה מזמן.
ובהמשך כל השיגעונות של גיל ההתבגרות והפרום של סוף י״ב, והשמלות והתסרוקות, הבילויים של החבר׳ה הצעירים, ההתאהבות הראשונה, החבר הראשון, שיעורי הנהיגה, הטסט, הגיוס, השירות המשמעותי והכביסות מהצבא ובכלל כל מה שילדה, נערה ובחורה צעירה עוברת במסלול החיים.
אין ספק שליאורי שלך טרפה את החיים, ניצלה יומיים ביום, אהבה לבלות ולנסות לא היססה ועל כל הקלפים הימרה. החיוך האינסופי שלה ולעיתים המבוייש שהיה נסוך על פניה יכול היה לכבוש כל אדם שנקרה בדרכה.
זכיתי לפגוש בה בנקודות שונות בחיים ומפעם לפעם קשה היה שלא להבחין שהזרעים שזרעתם הניבו והיו לעץ איתן ויציב, דעתן, עקשן אבל מלא שמחת חיים ועם הרבה כבוד והערכה למשפחה.
הפעם האחרונה שפגשתי בה היתה בבת מצווה של יהלי שבה נראתה כלקוחה מהאגדות.
ופתאום באיבחה אחת הכל נגדע אבל לא לא לא ״ליאורי שלי״ תמשיך לפעום בליבך ובלבבות של כולנו לעד.
חברה שלי יקרה, אחותי, אוהבת אותך ויודעת שרק בזכות הכוחות הטמונים בך ומתוך האפלה את תקומי ותתחזקי. כן, זה יקח זמן ואנחנו כאן לא ממהרות ולא מאיצות יודעות שאת כעוף החול תעמדי על רגלייך.
המשיכי ללכת לאורה ולהנציח אותה, והיא שם למעלה תהיה עבורכם ועבור כולנו מליצת יושר.